מחשבות בנושאי חינוך.
חלק -1.
בחזרה לחלק הקודם
עתידה של אומה נקבע על פי דור ההמשך של אותה אומה. רבות היו האומות שעלו וטפסו בצורה מסחררת על מפת ההיסטוריה שלנו רק כדאי לגסוס באיטיות אל תוך החשכה ונעלמו מבלי להשאיר כמעט זכר.
דור ההמשך של אומה הוא דור הילדים שלה. ילדנו הם שלוחת העתיד שלנו. עליהם אף אנו נישען בבוא היום. עתידנו שלנו תלוי ומצוי ביכולתנו להעניק לילדנו את הכלים והכשרים הנחוצים למחר העתיד לבוא.
הגם שחינוכו של נער מתחיל קודם כל בביתו שלו ובסביבתו הקרובה, קבעה לה תרבותנו מקום ייחודיי, מרכזי, בו יקנה הנער את הכישורים והיכולות הזקוקים לו לעתיד. מערכת החינוך היא היא הסביבה עליה הטלנו אנו את התפקיד "לחנך" את ילדנו שלנו ועליה מוטלת המשימה האדירה לעצב את תרבותנו ואת פניה של האומה המתהווים ללא הרף.
אך מהי מערכת חינוך? מהם המטרות שעלינו להציב בפניה ומה הכלים בהם תוכל היא עצמה לשפוט האם עמדה במטרה וביעדים אותם שמה לעצמה?
תחילה ברצוני לומר כמה מילים על מערכת החינוך הנוכחית שלנו, בסיכומו של עניין אומר כי מערכת החינוך שלנו היא, בדיוק ובהצלחה רבה, הדוגמא המושלמת של מהי אינה מערכת חינוך!
מערכת החינוך נועדה להכין אותנו, הלומדים בה, להשתלב בהצלחה ובקלות אל תוך החברה הנבנית מסביבנו. עליה לעזור ללומדים בה להשתלב בסביבה המתפתחת. עליה להכין אותנו למחר!
אלא שמערכת החינוך שלנו, במקרה הטוב, מכינה אותנו לאתמול. ושוב במקרה הטוב, מאחר ורובה ככולה גובשה כשיטה מימי גלגל האבן, מימי היוונים הקדמונים, מימיי הביניים.
חלקיה החדשים ביותר דומה כי הורכבו בימי סוף עידן הכרכרות - תחילת עידן הקיטור, תחילת עידן המהפך התעשייתי.
את תפיסתה של מערכת החינוך ניתן להשוות לנסיעה ברכבת. לרכבת תחנות קבועות - מבחנים, אלא שבמערכת החינוך, ובניגוד גמור למערכת הרכבות, מצווים הנוסעים - תלמידים להגיע כולם לאותם היעדים. על כולם לעבור את התחנות שנקבעו מראש וזאת כלל מבלי להתחשב בצרכים או בכשרונות הטבעיים (רצונות) של הנוסעים. למערכת תחנה סופית, היא נקראת " מבחן בגרות". כל הנוסעים מצווים להגיע אליו ולעבור אותו. בסופה של הנסיעה, לאחר שכל התלמידים הגיעו פחות או יותר לאותו המקום, הם מקבלים תעודה המאשרת שהם אכן נסעו ברכבת!
כך עובדת נכון להיום מערכת החינוך שלנו, אלא שאנו, רבותינו, כבר מזמן לא שם.
אנו, מזמן כבר חלפנו אל עידן חדש, את רכבות הקיטור מזמן החלפנו במטוסי הסילון, את מהירות הרוח מזמן התמרנו למהירות הקול, את מסילות הברזל כבר החלפנו ברשת סיבים הנעה במהירות האור.
את המציאות הקבועה שלנו החליפה מציאות משתנה תדיר. השינויים שערכו פעם עשרות ומאות שנים קורים עתה לבקרים. את שלמדנו בעבר בעשרות שנים, עלינו לדעת היום בחודשים.
אם כל כולה של מערכת החינוך היה בעבר להכין את הלומד בה למערכת מציאות קבועה וברורה, למערכת בה לכל פרט תפקיד ברור בחברה, בה המחר ידוע וצפוי, אם כל כולה של המערכת הקיימת בנוי על עקרון שינון - הידוע, דקלום - האתמול וחזרה יבשה על חומר נלמד, הרי שעתה עליה לטעת בתלמידיה את הכישורים והיכולות לפעול בעולם גמיש, משתנה תדיר, בו המחר בלתי ידוע, בלתי צפוי.
מערכת החינוך שמה לה למטרה ללמד את ילדנו. אך מהי למידה? האם דקלום של חומר אשר נוטה להשתכח מהר מאוד מקרב התלמיד, אפילו חודשים ספורים לאחר "שנבחן" עליו, האם הוא נקרא למידה ?
האם כל כולה של מערכת המכינה בשיטתיות מפעלית, כדומה למסלול ייצור פחיות משומרות, למבחן "בגרות" עונה על צרכי ההסתגלות החדשים? האם הוא עונה ומזין את הכישורים החבויים של ילדנו?
האם כישורי שינון ידע האתמול הם שיספקו לילדנו נקודת פתיחה מתאימה למחר?
התשובות על כך ברורות.
על מערכת החינוך לנטוש את מודל המפעל ולאמץ את מודל השדה, את מודל האיכר!
מערכת החינוך הנה שדה המציאות של המחר.
את שהיא זורעת כולנו קוצרים, את שהיא נוטעת כולנו נהנים, את שהיא הורסת, כולנו רעבים לו לעתיד לבוא.
דומני כי מורה הוא קודם כל איכר! כן, פשוט איכר. בידיו הוא אוחז זרעים- ילדים, רעיונות, לא כולם שלו ואם זאת את כולם עליו להטמין בקרקע בתולה העומדת לפניו. את כולם עליו לטפח, ליצור בנפשו ולהטמינם אחד אחד בקרקע ללא יודעין מה יוליד יום המחר, ללא יודעין איזה פרח תוציא הקרקע, אם בכלל.
על האיכר לקחת גרעין (רעיוני) זה להטמינו, להשקותו, לדאוג כי השמש תזרום אליו ובד בבד, יום ביומו, הוא רואה איך הגרעין הופך לנבט חסר ישע שבתורו הופך לצמח ירוק, עדיין חסר תועלת, רגיש ופגיע. צמח זה ברבות הימים יגדל להיות פרח.
חלקים מן הזרעים צומחים לפרחים, חלקים אחרים, מי לעצי נוי ומי לעצי פרי. כל זרע וזרע שבתחילה נראו כולם זהים, צומח להיות פלא אחר.
האיכר, במסירות ואהבת אין קץ, מטפח את הצמחים. הוא אינו מטפח אותם בדמותו שלו, אלא נותן להם לצמוח בדמותם שלהם. בחזונם שלהם, מעצבים הם את יום המחר השונה מיומנו זה.
על המורה לראות עצמו כאיכר, תלמידיו הם הקרקע הפורייה מהם יצמחו רעיונות המחר, תלמידיו הם שדה המציאות של המחר, אלו שיעצבו את החברה הבאה לבוא.
את הפרות אותם יצמיחו ה"שדות" הצעירים, יאכל הוא וילדיו כמו כל יתר קהילתו. את שגידל הוא, נקצור כולנו.
אם ייכשל האיכר ויטמין זרעים קלוקלים, יצמיחו עציו פירות בוסר רעילים. אם לא ישקה אדמתו, יזין ויפרה אותה (ברעיונות), לא יצמיחו העצים פירות ושדה הפרחים יגדל לשדה קוצים. אם יניח לעשבים שוטים לפגוע בשדותיו, יחנקו אלו את הנבטים הצעירים וירעילו את אדמותיו.
על האיכר לעמוד יום ביומו, במסירות אין קץ, על המשמר. עליו להשגיח, עליו לעמוד מצד, ללא התערבות ישירה ולהביט.
להתבונן.
על מורה להשקות תלמידיו. באילו מים מזינים ישקה שדות אלו? אילו כלים ייתן לתלמידיו הצעירים למען יוכלו לגדול בבטחה אל יום המחר? אילו הגנות, רעיונות? אילו עזרים ישים בדרך, עליה יטפסו הצמחים הזעירים, ממש כשם שטומן האיכר מקלות זעירים עליהם יטפסו הצמחים בתחילת דרכיהם? אילו תעלות השקיה יפרוס ובאיזה דשן ישתמש ?
ובכן על כך ברצוני לענות.
לא, אינני מתכוון לענות על כל השאלות. כמדומני לא אוכל, אף אם ארצה בכך. ברצוני לשרטט, תחילה רק בקווים גסים, עקרונות מנחים, תוכנית בניה, תוכנית פעולה למערכת השקיה חדשה, אחרת!
תחילה אגדיר מה תפקידה של מערכת השקיה זאת. אמנם ברור הדבר בגידולים חקלאים אולם למה הכוונה כאשר מדובר במערכת חינוך?
מערכת השקיה תפקידה להזין את התלמיד, לדשן אותו בחומרים מפרים, לנסוך בו בטחון וכלים על מנת שיוכל להתפתח באשר יבחר. תפקידה להזין את שורשיו על מנת שיוכל לצמוח בסביבה מוגנת ובתהליך מואץ. ואם זאת, תפקידה הגדול ביותר של מערכת השקיה שכזאת ובניגוד גמור לקודמתה, היא לעורר בתלמיד צימאון!
צימאון לדעת, צימאון ליצור, צימאון לחקור את החיים, לשאול שאלות, צימאון ליצור וליזום, צימאון למקוריות וחדשנות, צימאון לגדול!
מהי, אם כן, אותה מערכת השקיה? כיצד היא פרוסה ובאילו דשנים היא תשתמש? עתה אפרוס את היריעה:
מעבר לחלק הבא
Comments